דו"חות חניה הומצאו כנדרש, והעונש בגינם לא התיישן

1.         בפניי תובענה שהוגשה בהמרצת פתיחה, במסגרתה מתבקש ביהמ"ש להצהיר כי "החוב הנקוב בהודעות ששלחה המשיבה... למבקשת, והמתייחס ל- 8 קנסות חניה, התיישן, ואין לגבותו. בנוסף, מתבקש כב' ביהמ"ש להצהיר כי העונש בגין קנסות החניה הוטל והתיישן" (ציטוט מתוך כותרת התובענה).

2.         בכתב התשובה טוענת המשיבה כטענה מקדמית כי דין התובענה להידחות על הסף עקב העדר סמכות עניינית.

3.         לנוכח טענה מקדמית זו אדון בה תחילה.

4.         בסיכומי המבקשת נטען כי לבימ"ש אזרחי (דוגמת בית משפט זה) יש סמכות עניינית לדון בתובענה בה מבוקש להצהיר כמפורט בסעיף 1 לעיל, וזאת בהסתמך על שני פס"ד כדלקמן:

א.         ע.פ. 3482/99, פסי נ' מ"י (פד"י נג(5), 715 - להלן: "פס"ד פסי").

            שם נקבע כי ביהמ"ש המוסמך לדון בשאלת ביטול קנסות מפאת התיישנותם הוא בימ"ש אזרחי, שכן גביית קנס שלא שולם במועדו נעשית עפ"י פקודת המיסים (גבייה). לפיכך, הואיל ומדובר בשלב של הוצאתו לפועל של עונש הקנס שהושת, אין זה ראוי שיתוקן ע"י בימ"ש שגדר סמכותו הוא בעניינים פליליים בלבד.

ב.         ת.א. (שלום ת"א) 201211/05, מנדלוביץ שי נ' עיריית תל-אביב (פסק דינו של כב' השופט אטדגי יונה מיום 9.2.06 - פורסם במאגר המשפטי של נבו - להלן: "פס"ד מנדלוביץ").

            בפס"ד זה כב' השופט אטדגי קובע את סמכותו של ביהמ"ש עפ"י המבוקש בבקשה/תובענה, כדלקמן:

            בקשה לביטול העבירה, נשוא הודעת הקנס בגין עבירת חנייה עפ"י חוק עזר עירוני - הסמכות העניינית נתונה לביהמ"ש לעניינים מקומיים.

            טענה להתיישנות עבירה - הסמכות העניינית היא לבימ"ש לעניינים מקומיים.

            תביעה שעניינה התיישנותו של קנס כאמור - הסמכות העניינית היא לבימ"ש השלום (תוך הסתמכות על פס"ד פסי המוזכר לעיל).

5.         בסיכומי המשיבה נטען כי הסמכות העניינית לבירור תובענה דוגמת זו דנן, נתונה לבימ"ש לעניינים מקומיים ולא לבימ"ש זה, וזאת בהסתמך על ע.א. 8080/99, נפתלי וקס ואח' נ' עיריית תל-אביב ואח' (צורף לסיכומי הנתבעת כנספח א').

6.         לאחר שבחנתי טענות הצדדים בנדון ועיינתי בפסה"ד שצורפו, דעתי כדעתה של המבקשת, על-פיה לבימ"ש זה יש סמכות עניינית לדון בתובענה דנן העוסקת בהצהרה על התיישנות וזאת, וזה תוך הסתמכות על פס"ד פסי ודבריו של כב' השופט אטדגי בפס"ד מנדלוביץ.

האבחנה שעשה כב' השופט אטדגי בפסק דינו בין פס"ד וקס (שם התובענה למעשה היתה השגה על הרשעה פלילית שאז הסמכות לביהמ"ש לעניינים פליליים) לבין תביעה לפס"ד הצהרתי על התיישנות העונש (דוגמת המקרה דנן) מקובלת עלי.

על כן, כאמור, מקרה דוגמת פס"ד וקס צריך להידון בבימ"ש לעניינים מקומיים, ומקרה דוגמת זה דנן, צריך להידון בבימ"ש אזרחי.

7.         לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת המשיבה להעדר סמכות עניינית לבימ"ש זה, לנוכח טיבה של ההצהרה המבוקשת כי העונש (הקנסות) התיישן.

8.         לגופם של דברים, ובתמיכה לבקשתה, צירפה המבקשת תצהיר (ת/1) ובו ציינה כי:

            "המשיבה לא שלחה הודעות תשלום קנס בדואר רשום לכתובתי בתוך שנה מביצוע כל עבירה, וחלפו למעלה משלוש שנים מכל פעולת גביה בקשר לדוחות הנדונים" (ס' 6 לת/1). לנוכח הצהרתה זו, טוענת המבקשת כי המשיבה פועלת בניגוד לאמור בסעיף 225א(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), הקובע לאמור כי:

            "עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בעניינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228(ב)...".